<h1>ראבי"ה סימן תתנ"ט</h1>
<h2>דף יב.</h2>
תנו רבנן עד מתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר דברי [רבי] רבי אלעזר ברבי שמעון אומר עד קרות הגבר. ובתוספתא דתענית פרק קמא [ה"ה] מסיים בה ישן ועמד [דברי הכל אסור]. והך ברייתא דמותיב מינה אביי ישן ועמד הרי זה אוכל, ברייתא אחרת היא ולא ידענא איפה שנויה. [ו]קיימא לן הלכה כרבי מחבריו. ואמר רבא לא שנו אלא שלא גמר [סעודתו] אבל גמר [סעודתו] אינו אוכל איכא דאמרי לא שנו אלא שלא ישן אבל [ישן] אינו אוכל. ויש גאונים שפסקו כלישנא קמא דגמר וסילק דעתו מלאכול אסור לאכול והוא הדין לשתות, אבל ישן ולא סילק דעתו אוכל, ויש גאונים שפסקו כלישנא בתרא דבשינה תליא הכל. ורבינו אלפסי פסק בין סילק בין לא סילק אם לא ישן אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר, ואם ישן אינו אוכל, וכן נמי אינו שותה. ויש מרבותי שמחלקין ומתירין לשתות דדעתו לשתות כי כל אדם צמא אחרי אכילתו ואחרי שישן והוה ליה כהתנה לשתות. ונראה בגמרא ירושלמית [פ"א ה"ד] ישן ועמד אסור בשלא התנה אבל התנה מותר וכן פסק רבינו חננאל. ודוקא ישן אבל מתנמנם לא. ובספר האלפסי כתיב ולענין תענית שפוסק בה מבעוד יום (ד)חזינן לגאון דקאמר הכי אף על פי שפוסק חוזר ואוכל עד שיבא השמש ואנן מסתברא לן דהני מילי שלא קבלה עליה לתענית אבל אם קיבל עליה לתענית איתסר למיכל ולמשתי דהא בהדיא אמרינן בעירובין [מ' ע"ב] גבי זמן על הכוס ביום הכיפורים (אמרינן) היכי ליעביד ליברך עליה ולישתי כיון דאמר זמן קבלה עליה ואיתסר ליה וכו'. ורבינו חננאל פוסק שחוזר ואוכל עד שיבא השמש, מדאמרינן באגדת איכה [ג' ו'] רבי יהודה בן בתירא הלך לנציבין בערובא צומא רבא אתא ריש כנישתא לזמוניה אמר ליה כבר אכלי ופסקי וכו' עד ואטרח עלייה ואכל. וכי היכי דשרי לאכול שרי למישתי וכן כתב הגאון. ואני אומר שאינה ראיה, שיש לפרש שעדיין היה יושב על השולחן, ופסקי פירוש פסקתי מלאכול כי אני שבע, שדבר תמוה הוא כיון שמוסיפין מחול על הקודש שהיה אוכל בל תנאי.
